כל מי ששמע אי פעם שאלה כזאת יודע כמה מסובך לענות עליה.

שאלה כזאת מכילה בדרך כלל עירבוב של רגשות כמו קינאה, תסכול, קיפוח, מירמור, והתשובה לשאלה כזאת עוסקת בעובדות וגישות רציונאליות שלא משכנעות אף אחד.

זו כנראה הסיבה לשם הרע שיצא להשוואה. הקושי לתת תשובה לשאלה שיש בה השוואה גורמת לנו לנסות לנטרל את עצם ההשוואה.

אבל…

קודם כל, זה לא יעזור. כל אדם משווה, ומגיל מאד צעיר. גם תינוק קטן מאד משווה. נסו לתת לו משהו דומה למה שהוא רצה…

בכל גיל, האדם משווה כדי לבחור בין דברים, ואם לא כדי לבחור, אז כדי להכיר אותם טוב יותר, להעמיק בידע, בתובנה. "בציור הזה נעשה שימוש בצבעים חמים ובציור הזה- בצבעים קרים יותר…"

ובנוסף- זו פונקציה קוגניטיבית חשובה לאין ערוך! ההשוואה היא אבן יסוד בחשיבה!

תהליך ההשוואה הוא התייחסות לשני גורמים ומציאת הדומה והשונה בינהם. מה זה דורש?

התייחסות לשני דברים בו זמנית. לא פשוט.

שימוש בקריטריונים כדי להתייחס לשוני או לדמיון בינהם. גודל, צבע, טעם, ערך..

יכולת הכללה– גם זה מושג שיצא לו שם רע, למרות החשיבות הרבה שלו.

הכללה דורשת הפשטה, התרחקות מהמוחשי, הכללה מייעלת את החשיבה. זה כמו לשים את הדברים במגירות וכך יותר קל לנו למצוא אותם.

תפוח? יושב במגירת הפירות, וכשאומרים לי תפוח אני כבר מתכווננת לתכונות שאני מקשרת לפירות. הוא מתוק, הוא טבעי, הוא בריא… וכו'.

הבעיה עם הכללה היא רשימת התכונות שכבר הצמדתי בעבר לפירות, לא תמיד בצדק. אולי הוא לא תמיד בריא?  אולי הצמדתי תכונות שלא קשורות?

'אנשים שהם XXX אוכלים פירות'. הכללה מוטעית מובילה לסטריאוטיפים, לגזענות, לראייה לא מציאותית.

מודעות  תעזור לנו לרענן את התכונות שהכללנו, ותאפשר ההכללה לעשות את העבודה שלה ככלי חשיבה מועיל.

מתי אנו משתמשים בהכללה בתהליך ההשוואה?

לראות ששני הדברים שמולנו זהים, זה לא דורש יכולת הכללה.

כשמולנו שני דברים שדומים בחלק מהתכונות שלהם, אז יש מקום להכללה.

ההכללה היא ההחלטה על גורם אחד, תכונה אחת, שהם משמעותיים, ובעקבות כך הפריטים נכנסים לאיזו שהיא מגירה. 'כל הסינים דומים'.

יש כאלו שיגידו שכל הרבועים כאן דומים, כי כולם באותו גודל ובכולם יש צבע כלשהו

ויש מי שיגיד שכל הצבעים האלו דומים. כולם ירוק. רק אל תשאלו מעצב או צייר או משהו שמתעסק עם צבע. בעיניו הם ממש שונים.

בואו נשווה בין הציורים האלו, של ראלף פיקוק .(הציורים מ   I am a child אתר שבו אוסף נדיר של ציורי ילדים באומנות)

כדי להעמיק את ההתבוננות בציורים, נתייחס לכמה שיותר קריטריונים- הצבעים, הגוונים, האור, תנוחת הגוף, הידיים, השמלה, גיל הילדה, הבעת הפנים, השיער, החפצים בציור, האוירה… זה לצורך היכרות.

כדי להחליט איזה מהציורים הינו רוצים לרכוש- היינו עושים גם כן השוואה, אבל לא מתייחסים לכל הקריטריונים הקודמים, אלא שמים דגש על קריטריונים שחשובים לנו. אולי הרגש שמובע, אולי המחיר, אולי הגודל.

אם ההשוואה היא תהליך כל כך טבעי, למה צריך להתעסק איתה, לפתח אותה, לייעל אותה?

הנטייה להשוות הינה ספונטנית, כך זה אמור להיות. אבל כידוע, לא תמיד הכל הולך כפי שצריך. ישנם כאלו שמשתמשים בהשוואה כדי להפעיל מניפולציה, ישנם כאלו שנמנעים מהשוואה כי הם רואים בה משהו שלילי, מאיים, ישנם כאלו שמרגישים שאין להם כלים קוגניטיביים להשוואה, ואז הם משתמשים בכלים לא קוגניטיביים, בתחושות, באינטואיציה. יש מקום להשוואה אינטואיטיבית, למשל באהבה, חברות, אבל לא כדאי שזה יקרה מתוך חוסר בכלים. המצב הטוב הוא שיש לאדם כלים קוגניטיביים להשוואה, ולעיתים הוא מחליט לא להשתמש בהם אלא בכלים אחרים, שמתאימים לסיטואציה. ולעיתים אפשר להחליט שלא רוצים להשוות.

היתה לי דודה שהיתה שואלת אותי באופן קבוע- "את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא?"

כמו בכל דבר, אפשר להשתמש בהשוואה למטרות מניפולטיביות.

אבל אפשר להשתמש בהרבה דברים למטרות מניפולטיביות! חכמה, יופי,  כסף, עוני, קשרים, מסכנות, כל אלו יכולים לשמש למניפולציות.

זה לא אומר שאלו דברים רעים מיסודם! כך גם ההשוואה.

כאשר תהליך ההשוואה משתפר- תהליך החשיבה משפר, תהליך קבלת ההחלטות משתפר, ההכללה מתעדנת ומסתייגת (במקום 'כל הסינים דומים' תשמעו- 'כל הסינים די דומים במבנה המלוכסן של העיניים') והשיפוטיות- מתקהה. משום מה ככל שיש לאדם פחות נתונים בתחום מסויים- דעתו יותר נחרצת… תשאלו את השכנה מה צריך לעשות עם חתך באצבע, ותשאלו רופא את אותה השאלה. ברור שהשכנה תהיה יותר נחרצת..

כאשר אנו נתקלים במשהו חדש, כדי להבין אותו אנו מתבססים על ידע קודם, על דברים מוכרים.
הבדיחה על האיש המבקר בגן החיות לראשונה בחייו, מגיע למתחם של הג׳ירפה, מביט בה ממושכות ואז פוסק: ״אין חיה כזאת״ מתארת תהליך השוואה פנימי שערך האיש. יש לו הגדרה פנימית מזו חיה, עם קריטריונים מוגבלים, והג'ירפה הזאת לא התחברה לאף קריטריון. ההפנמה שגם זו חיה תאתגר את מערכת ההגדרות שלו, תרחיב אותה ותאפשר הכרה בעוד מגוון רב של חיות.

אז כל מה שצריך כדי להשיג את כל הטוב הזה – לפתח את הנטייה להשוואה!

"אתמול כשעברנו פה, בדרך לגן, זה נראה אחרת, נכון? "

המטרה היא לעודד שימוש בכמה שיותר קריטריונים בזמן השוואה. "למה אתה מעדיף את הארטיק הזה?" הטעם? הגודל? הפרסומת?

לא תחפור!

יש דיבר כזה. או לפחות אמור להיות דיבר כזה בעשרת הדברות.

אלו שקצת קשה להם להגדיר ולנתח יכולים להתרגז על שאלות מסוג זה. אל תרגיזו אותם. זה לא יעודד שום דבר. תתרמו להם אתם את ההשוואה שלכם.

ההשוואה כוללת את המוכר והידוע ואת הלא מוכר והלא ידוע- תבדקו על מה הילד מעדיף לדבר. אולי נוח לו לדבר על מה שהוא מכיר ולא נוח לו לדבר על הדברים החדשים, ואולי להיפך.

כשאתם משויים, שימו לב שאתם מרחיבים את ההשוואה, מתייחסים גם למה שדומה ולא רק למה ששונה, מתייחסים גם לחיובי וגם לשלילי.

כשהילד מבקש ארטיק שהוא יקר מידי בשבילכם ואתם אומרים "זה יקר מידי", תרחיבו. "נכון שהוא טעים יותר וגדול יותר, אבל הוא גם יקר יותר"

תן לילד לקחת עוגיה מחבילה.

מכירים את אלו שיפתחו את כל החבילה, יסתכלו על כל העוגיות, ורק אז יבחרו את העוגיה 'שלהם'?

יש פה נטיה להתנהגות משווה ספונטנית!

מבוגרים לא ישקיעו ככה. הם מכירים את המודל הזה – כל העוגיות אותו הדבר, לא משנה מה אקח. אבל ילדים מוכנים להשקיע. הם מוצאים בזה משמעות וחשיבות. זה טוב לפיתוח התנהגות משוואה.

אם הסיטואציה מתאימה, ואין עשרה ילדים שמחכים לחבילת העוגיות- תנו להם להשוות. הציעו קריטריונים להשוואה- הגודל? הטעם? הציפוי?

ואם נחזור לשאלת הפתיחה

"למה היא קיבלה יותר?"

חלק מהתסכול שלנו מול שאלה כזאת הוא התחושה שנערכה כאן השוואה נמהרת. המקופח לא לקח בחשבון חלק מהנתונים. אמנם היא קיבלה ארטיק גדול יותר, אבל הוא זול יותר. אמנם היא קבלה יותר, אבל אתמול היא לא קבלה בכלל…

הפתרון הוא לא להימנע מהשוואות, אלא דווקא כן לפתח ולעודד התנהגות משווה. עשירה, רבת קריטריונים, שמשווה בין מה שמוכר ללא מוכר ומתייחסת לרכיבים רבים, אלו שבולטים ואלו שבולטים פחות.

כמובן ששד שדון עשה את זה, ולא הילדה…

מה פתאם שילדה טובה תעשה כל כך הרבה בלגן?

סיפור כל כך מוכר על אח קטן שנולד…

למשפחה נולד תינוק חדש, שירי, האחות הגדולה מקבלת מתנה דובון  שד-שדון. והדובון הזה עושה צרות. שונא את התינוק, מרטיב את המיטה, מעיר את התינוק, עושה בלגן בבית.

כשההורים כועסים עליה, היא מאשימה את הדובון.

לפעמים היא דווקא מתנהגת טוב, אך שד-שדון לא אוהב את זה ומפריע.

הסוף כמובן טוב. אחרי כמה מחאות מתעורר בה לרגע רגש רחמים לתינוק, זה עובר לה, עוד מעידה אחת והסוף הטוב מגיע.

הציורים מרתקים, ההורים נראים אמיתיים, עייפים, מותשים. כמו הורים לשני ילדים קטנים. גם הילדה נראית בציורים קצת חסרת אונים, קצת עצובה.

הציורים מוסיפים מידע שלא נכתב, למשל כשכתוב שלשד-שדון היתה תאונה קטנה, לא מפרטים, אך בציור רואים שהוא דורך על תחליב הרחצה ומתיז אותו על אבא. כשכתוב שהתינוק התעורר, בתמונה רואים את הילדה והשדון מתופפים בתוף ומרעישים.

בסיפור יש הרבה סיטואציות של פער בין מה שנאמר לבין המציאות, כפי שהיא מצויירת. אל תנטרלו את הפער. הוא טוב. הוא משאיר מקום לרגשות, לתחושות, מאפשר לתהליכים להתרחש מתחת לפני השטח.

שילוב שובה לב של צילומים ריאלים המשקפים דמויות דמיוניות בסיפור.

הצילומים מרתקים בשחור לבן, על רקע הכרמל , נותנים תחושה של פשטות, מלווים גורת כלבים במסע עם עדרי כבשים, עם אנשים אמיתיים וחיות אמיתיות. .

פנדה יוצאת למרעה הוא סיפור מסע עם ניחוח של ההתיישבות החקלאית.

הטקסט, בשונה מהצילומים, דמיוני. הוא מספר על גורה קטנה שרוצה להיות גדולה, או להיות כמו הגדולים, ולכן יוצאת למרחבים, ללא רשות. במסעה היא פוגשת דמויות מוכרות- כלב השמירה, הסבא, נעמי הקטנה, תרנגול, ובסוף חוזרת לחיק אימה.

הסיפור מזכיר לכם את "איה פלוטו?" יש בזה משהו… אבל הצילומים הראליים ב'פנדה יוצאת למרעה' יוצרים אווירה אחרת.

עוד לפני שקוראים את הסיפור, כדאי לשאול את הילדים על הסיטואציה האמיתית, המצולמת- לא רבים מכירים את סצנת רעיית צאן כשהיא מוצגת באופן ראלי. גם ילדים שיודעים לזהות כבשה מצויירת  משוטטת במרעה, לא בהכרח מקשרים זאת לעדר המצולם.

למה מוציאים את הכבשים למרעה? מה תפקיד הכלבים? איפה הם חיים? ישנים? מדוע גוזזים את הכבשים? תתפלאו כמה זה לא מוכר לילדים…  אם תמצאו משהו בבית שעשוי מצמר זה עוד יותר יפתיע אותם…

חיים אקולוגיים משותפים לאדם ולבעלי החיים הוא נושא פופולרי בבתי הספר ובגנים. הילדים לומדים איך לא להפריע לבעלי החיים, לא לפגוע בסביבתם הטבעית. סיכוי סביר שהילדים יקראו או ישמעו סיפור על הצלת חתול שנתקע על עץ.

לעומת זאת על האינטראקציה עם החיות המבוייתות, כמו הכבשים, עיזים, פרות וכו', ישנה התייחסות מצומצמת. אולי כדי להימנע מהדילמה האתית שבגידולם.

גידול חיות לצרכי מאכל? בהקשר של מחאה, כמו בספר 'ברווזים' או הסרט 'מרד התרנגולים'.

גידול חיות לצרכי נסיונות? לשמוש בעור שלהם? לתחרויות? אמממ… נזכרתם ב'מאה ואחד כלבים'? כן, אבל אלו הרעים שמשתמשים בחיות לצורך זה.

בראייה רחבה יותר- לא תמצאו בספרות הילדים כיום לגיטמציה למצב שבו החלשים מביאים תועלת לחזקים. זה מצטייר כניצול.

ילדים שעוזרים לנקות? רק אם זה עזרה לחולה או עזרה לזקן או עזרה למסכן.

ילדים שעורכים קניות? רק אם זה לעצמם או שההורים חולים או עם בעיה.

ילדים שעובדים? לא עלינו… איפה ניסים ונפלאות של לאה גולדברג…

ואם מדברים על עבודה…

מה תרצה להיות כשתגדל?

ב'פנדה יוצאת למרעה' ישנה סיטואציה לא כל כך מקובלת בחינוך היום:

הכלבה פנדה שואפת להשתלב במקום העבודה של ההורים שלה… היא שואפת לגדול ולהיות כלבת רועים כמו הוריה, כמו קרוביה. אם היא לא היתה גורת כלבים, זה לא היה עובר…

ילד (כיום) לא אמור לעזור להוריו בעבודה, לא אמור להמשיך את המקצוע של הוריו. כביכול.

כביכול,  כי במקצועות 'נחשבים' כמו פוליטיקה, משחק, מערכת המשפט, עולם המדע זה דווקא נפוץ.

את הילד ששואף להמשיך את דרכם של הוריו – את זה תמצאו בספרים הישנים.

היחס השונה לחיות ולהליכה בעקבות המסורת המשפחתית במרעה יוצרת ב'פנדה יוצאת למרעה' סיטואציה לא ממש מוכרת לעולמם של הילדים היום. כשמספרים את הסיפור לילד, ההרגשה היא שחושפים אותו לעולם לא מוכר, רחוק, סיפור על תרבויות אחרות.  לילדים זה מוזר שמשתמשים בחיות ולא רק דואגים לרווחתם.

על סוסים הם יודעים שהם משמשים לרכיבה, אך תפקידים שונים לכלבים- מפתיע אותם!

נסו לשאול אותם איך (עזבו 'איך', התחילו ב'האם'…) האדם משתמש בחיות. כלבי רעייה, כלבי שמירה, כלבי צייד, כלבי נחייה לעוורים…

הספר המוצלח הזה נדחק קצת לשוליים בגלל הPC, פוליטיקלי קורקט. בספר מופיעה המילה התנכי"ת כושי, ועוד בתפקיד הרע. אפילו שהוא התחיל בלונדיני. אף אחד לא רוצה להחשד או להחשב לא תקין ולהזכיר את המילה 'הזאת'.

אז אם צלחתם את המחסום הזה, זהו ספר שתענוג להקריא!

הוא מבוסס על ספרו של רודיארד קיפלינג, כיצד קיבל הנמר את חברבורותיו.

ילדים מאד אוהבים את הסיפור, אולי דווקא בגלל שהעלילה לא מתייפיפת. הרעים נשארים רעים, ואם הם משתנים, זה רק כדי להצליח יותר בדרכם הרעה. משום מה, זה מתקבל בשמחה אצל הילדים.

העלילה חזקה, השפה העשירה של קיפלינג נשמרת היטב, החרוזים עשירים ומשעשעים, זה ספר מצויין להעשרת אוצר המילים, להכרת מבנים פחות מוכרים של השפה.

דוגמאות לשפה המשובחת:

יוריק הדרקון הצמחוני מביא שלום על יער נוגרד.

סיפור על דרקון, שבשונה מאחיו הדרקונים ביער נוגרד, הוא צמחוני ולא אלים. במרדף אחרי הדרקונים, דווקא הוא נתפס, כי הוא לא שותף לתכניות ההסתתרות של הדרקונים.  בעיני האבירים- הוא דרקון כמו כולם, והם רוצים להעניש אותו על פשעי שריפה גניבה ורצח, שכמובן לא ביצע. יש מי שבעד, יש מי שנגד, יש הצבעות, והסוף… שלום על יער נוגרד.

ספר צבעוני ועשיר, עלילת אבירים מרתקת, מתח, הוצאה להורג, הסכמי שלום פוליטיים ביער נוגרד…

הציורים מעניינים.

הספר, כאמור, מלא מכל טוב. הילדים לא נלאים לשמוע אותו שוב ושוב. רק אתמול בן העשרים שלי העלה זיכרונות מהספר- אווירת הטירה, הדרקונים המרושעים… ויוריק שעקר יבלית עיקשת.

סתם, לידע כללי: כותב הספר, ג'ולס בס, הוא המפיק של הסרט 'ההוביט'. הוא יודע מזו עלילה טובה!

מה אפשר לעשות עם הספר?

למידה מתווכת בהקראת הסיפור

ספר מסדרת ספרי העכברונים של קווין הנקס. הדמות הראשית היא לילי, עכברונת עם אופי, המתמודדת עם קשיי החיים…

בספר הזה היא לא נבחרה להיות השושבינה של המורה שלה, שמתחתן, למרות שמבחינתה זה תפקידה.

הספר מלווה אותה מרגעי האשלייה עד להתפכחות וליכולת שלה ליהנות גם מתפקיד שולי יותר.

תפקיד ההורים בסיפור הוא לצפות מהצד. הם מנסים לדייק את הסיטואציה בשביל לילי, אך לא מתערבים. קצת כמו מקהלה בטרגדיה יוונית שמשמיעה את קול החכמה והתבונה…

אפשר לתווך בסיפור הזה נפרדות ונבדלות. ההורים לא מתערבבים עם לילי, וזה טוב.

בספר " 7 הדברים שהורים לעתיד צריכים לדעת" יהיה פרק אחד על הערים לעולם.

כל הורה כמעט חי בארץ הערים לעולם. או הוא או הילד תמיד ערים..כך שרק הכותרת של הספר יוצרת הזדהות של ההורים עם הספר…

כמו ברבים מהסיפורים של נורית זרחי, גם בסיפור הזה יש כאב, חרדה, חוסר מענה ריגשי, ופתרון עצמאי, שאמנם אין בו נחמה גדולה, אבל הרגשה שהמשבר חלף.

הילד לא נרדם, האמא דוחקת בו לישון, והוא מנסה להסות אותה, כדי שלא תפריע לכל החיות הדמיוניות שמסתובבות לו בחדר. והחיות האלו לוקחות אותו למסע, שאליו מצטרפת 'אמא רחימה' דמיונית גם כן, מסע לארץ הערים לעולם.  במהלך 'המסע' הוא נרדם, כשהוא רכוב על גבי פיל, שזו בעצם המיטה שלו, עם כתר זוהר, הכרית. ובחוץ נראה הירח, שדומה לירח המיתולוגי מ"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין.

החפצים הגדולים שבחדר מקבלים מראה של חיות בעיניו של הילד, אך הוא מתייחס אליהם בחיבה והתחשבות. ובסופו של דבר הן הדמויות הטובות שבסיפור. מסרים עמוקים קיימים פה בוודאי, שהפחדים הכי גדולים שלנו יכולים להיות החברים הכי טובים שלנו וכו'. האמא לא זזה ממקומה, לא נכנסת לעולמו של הילד. יש המבקרים אותה על כך, אך במציאות הורים נמצאים גם בסיטואציות שהם לא פעילים ולא מכילים ולא מתחשבים ולא רחומים. גם זה קורה…

מה עוד אפשר לעשות עם הספר חוץ מלהקריא אותו?

למידה מתווכת בהקראת הסיפור

ספרים רבים של הנקס עוסקים בחרדות דאגות ובדידות. הבעיות של הגיבורים (שהם בדרך כלל דמויות של עכברונים) לא חמורות, אבל יש תחושה שמעבר להתמודדויות המוכרות והידועות, ישנה התנהגות אובססיבית ברקע.

'דיתה דואגת' מתאר עכברונית שחוששת כמעט מכל דבר ומהיפוכו. האיורים והאוירה ידידותיים, נעימים, לא מאיימים. כל האירועים המפחידים את דיתה מצויירים כהוויתם, לא מנקודת המבט של דיתה. העץ שדיתה דואגת שיפול נראה יציב וחזק, מתקני השעשועים שדיתה חוששת שהם חלודים ורעועים, נראים בטוחים ויציבים, עם ילדים רבים שמשחקים בהם. במסיבת יום ההולדת דיתה דואגת מכך שאף אחד לא יגיע למסיבה שלה, ומצויירים ילדים שמחים וחוגגים. ואז דיתה דואגת שאולי העוגה לא תספיק…

לאחר תיאור הדמות, הספר מתאר את ההתמודדות של דיתה עם היום הראשון בגן. הסוף טוב, היא מוצאת חברה ונעים לה בגן.

המשפחה תומכת, הגננת תומכת, כולם חכמים ויודעים איך להתנהל איתה.

ילדים אוהבים את הספר 'דיתה דואגת' כי כנראה זה כייף לפחד קצת, בעיקר באוירה טובה ותומכת.

למידה מתווכת בהקראת הסיפור

סיפור על ילדים המתגרים בפחד… הם הולכים לחפש דינוזאור בלילה!

בספר, כמו רוב ספריה של אמה דוד, ציורי אווירה חזקים.

הילדים משתעשעים עם הפחד. כמה ילדים  הולכים לישון באוהל, בחצר, מתוך כוונה לצוד דינוזאורים, איזה פחד…

באפלת הלילה ביער הם נתקלים בדמויות מפחידות, הם בטוחים שזה הדינוזאור, אך מסתבר שאלו הם חתול, תנשמת, ילד שמנסה להפחיד אותם, ישנו גם  הדינוזאור הענקי שהם רואים באוהל שבסופו של דבר הוא אמא שמביאה להם שוקו חם…

סופו (המפחיד…) של הסיפור לא כתוב, רק מצוייר, כך שאפשר לדלג עליו, אם זה לא נראה לכם מתאים. בסוף הסיפור הילדים מצהירים שאין דינוזאורים, הולכים לישון, ובעמוד הבא רואים את האוהל שלהם ממרחק, שמעליו-  דינוזאור!

זהו 'ספר פחד' חביב, שבו ילדים שנמצאים בחושך מדמיינים שחפצים שונים הם יצורים מפחידים, מבינים שזה לא קיים, והקורא, ולא הם, מגלים שבעצם כן קיים…