לפני שמשתמשים בה, באסטרטגיה, קודם כל נבין את פירוש המילה.
הילד חוזר מביה"ס ומראה להוריו המתעניינים (כמו כולם) את דף העבודה, כיצד חילק את הטקסט לפסקאות. ההורים מתרשמים "הילד משתמש באסטרטגיות!"
האמנם? אם תשאלו את הילד מדוע עשה זאת, תוכלו לדעת על פי תשובתו האם זו אכן אסטרטגיה.
אם הוא אומר: "כי ככה יותר קל להבין" – זו אסטרטגיה!
ואם הוא אומר "כי ככה המורה אמרה לעשות זאת" –זאת לא אסטרטגיה. אולי זו אסטרטגיה כיצד להתנהל בכיתה מול המורה, אבל זו לא אסטרטגיה להבנת הנקרא…
אסטרטגיה, מושג יווני שהתייחס למלחמות ולפוליטיקה, התגלגל לעולמנו במשמעותו כתוכנית פעולה מפורטת להשגת מטרה, בדרך כלל בתנאים של חוסר ודאות. בדרך כלל, כי מעורבים בתהליך כמה גורמים.
אסטרטגיה היא שילוב של אבחנה, מדיניות ופעולות. כל אחד מהגורמים הללו דורש ידע רחב… לא סתם המושג הזה היה נחלתם של גדולי האומה ביוון העתיקה.
אבל היום אסטרטגיות נמצאות בכל מקום- אסטרטגיות לחימה, אסטרטגיות משחקים, אסטרטגיות ניהול, אסטרטגיות למידה… ואנו, פשוטי העם, רוצים גם אסטרטגיה משלנו!
שימוש באסטרטגיות ויצירתן הוא מהלך קריטי בלמידה. הוא יוצר את ההבדל בין למידה פסיבית, שמתאפיינת בהישענות כמעט מוחלטת על גורם חיצוני ומעט מעורבות אישית, לבין למידה אקטיבית שבה הלומד הוא היוזם או לפחות פעיל ברוב תהליכי הלמידה.
בואו ניקח משימה לימודית- קיבלתי טקסט עם שאלות. אם אקרא את הטקסט ואענה על השאלות -זה לא יחשב כאסטרטגיה.
אם אשנה את סדר העבודה, אקרא קודם את השאלות ואח"כ אקרא את הטקסט- היה כאן שימוש באסטרטגיה.
אבל אם לכתחילה ההוראה של המורה היא לקרוא קודם את השאלות ואח"כ את הטקסט- זה אולי יכול להועיל לי, אבל זה לא נחשב לשימוש באסטרטגיה. זו טכניקה.
כשאני מחליטה, מתוך התבוננות במשימה, לעשות שינוי כלשהו במשימה- זה נקרא שימוש באסטרטגיה. אני יכולה למרקר משפטי מפתח, אני יכולה לרשום בצד, אני יכולה לשנות את סדר הקריאה של הטקסט, כל אלו, אם בחרתי בהן מתוך צורך שלי והבנה שזה מה שיעזור לי- יחשב כשימוש באסטרטגיה.
כאשר תלמיד בוחר בין אסטרטגיות שונות- הוא מפעיל שיקול דעת, זה מחייב אותו לנתח את המשימה ולהכיר את הצורך שלו ואת נקודות החולשה שלו.
ילד שלא משתמש באסטרטגיות- האם הפתרון הוא ללמד אותו אסטרטגיות? לא בהכרח. צריך לעורר בו את הצורך למצוא אסטרטגיות, כי אם הוא לא יחוש בצורך הזה, הוא ילמד את האסטרטגיות 'שלך' באופן פסיבי. זה אמנם יכול לשפר קצת את טכניקת הלמידה שלו, אבל לא את מהות הלמידה. וזה לא יהפוך אותו ל'משתמש באסטרטגיות' מכיוון שהוא בעצם מבצע רק את השלב השלישי של האסטרטגיה, שזה הפעולות.
אם נלך אחורה לחכמי היוונים, אסטרטגיה כוללת :
- אבחנה– שזה ניתוח הסיטואציה,
- מדיניות– שזה היעדים, העקרונות האמונות שאנו רוצים לפעול במסגרתם,
- הפעולות– שאת זה בדרך כלל מלמדים תלמידים כאסטרטגיה, והם מיישמים אותה כי ככה אמרו להם.
לא שאין מקום ללמד לפעמים רק פעולות. גם טכניקה זה חשוב. זה חלק מהאסטרטגיה.
נחזור לפונקציה המדוברת- שימוש באסטרטגיות שונות לבדיקת השערות.
זה שכתוב אסטרטגיות שונות רומז לבחירה, להחלטה, להתאמה אישית, ולא לשימוש אוטומטי.
בפונקציה של חשיבה היפותטית דובר על העלאת השערות, ואילו הפונקציה הנוכחית היא המשך של אותה פונקציה- בדיקת ההשערות בדרכים מגוונות.
כאן המקום לבדיחת הז'ק הישנה, בתקופה שכאשר נתקעת בדרך עם הרכב- נתקעת…
בחורף גשום, בשעת לילה מאוחרת, בכביש מבודד, התפנצ'ר לנהג הגלגל. הוא יוצא מהרכב, מתכונן להחליף גלגל, אך מסתבר לו שאין ברכב ג'ק (המנוף הידני להחלפת גלגל). השעה שתיים בלילה, מה יעשה? כמו שאמרנו, אין טלפון עדיין. מרחוק הוא רואה אור קלוש של בית. לא נעים, אבל אין ברירה, הוא יצעד לכיוון הבית, יתנצל היטב בפני בעל הבית, ויבקש ג'ק. בודאי יסכימו לעזור לו, אמצע לילה, סערה בחוץ…מתחיל האיש לצעוד ברגל, הדרך ארוכה, ובדרך הוא משער איך תתנהל השיחה.
הוא ידפוק בדלת, בעל הבית יפתח לו, מנומנם.
'אלף סליחות אדוני, מצטער כל כך שאני מעיר אותך, אבל נתקעתי. יש לי פנצ'ר ואין לי ג'ק. אין לי ברירה אלא לפנות אליך לעזרה. מקווה שתיקח זאת ברוח טובה. באמת אני מודה לך מכל הלב. "
ואז בעל הבית בטח יענה- " בסדר גמור, אעזור לך בשמחה."
אבל אם הוא לא כל כך נחמד וישאל אותי למה אני מעיר אותו ולמה אין לי ג'ק?
אני אענה לו – "באמת סליחה שאני מטריד אותך, זו באמת אשמתי, לא שמתי לב שאין לי ג'ק. אני ממש מתנצל"
ומה יענה בעל הבית על זה? הוא בטח יגיד לי שאני מהאנשים שבטוחים שלהם זה לא יקרה, ולמה לא בדקתי לפני שיצאתי לדרך וכו'..
על זה אני אענה לו "אדוני, אל תראה אותי ככה, זה לא הסגנון שלי. אני מאוד מאורגן ואחראי. זה מקרה חד פעמי"
ומה הוא יגיד על זה? הוא בטח ירטון שמרוב האחריות שלי הוא עכשיו צריך לקום בשתיים בלילה ולתת לי ג'ק.
זה כבר מתחיל להרגיז . " אני באמת מתנצל. אבל אני זקוק לג'ק. אין לי דרך אחרת. אם אתה לא מעוניין לעזור, תגיד"
הדרך לבית ארוכה, והנהג ממשיך את הדו-שיח בליבו עוד ועוד.
כשסוף סוף הוא מגיע לפתח הבית, הוא דופק בדלת, בעל הבית פותח לו, מנומנם, והנהג שואג עליו – "לא צריך את הטובות שלך! לא אותך ולא את הג'ק שלך! לך לעזאזל!" מסתובב והולך…
חשיבה היפותטית היתה כאן, השערות היו כאן, הנהג חשב על אפשרויות התגובה של בעל הבית, אבל הוא ננעל על מסלול אחד בלבד, שכח שזו רק השערה והסיק מסקנות נחרצות.
אפשר ללמד שימוש באסטרטגיות לבדיקת השערות?
זה דורש התייחסות להשערות כאל דבר קיים, ואז מפעילים עליהן אסטרטגיות.
דמיון מודרך הוא סוג של שימוש באסטרטגיות לבדיקת השערות, בתחום הרגשי.
בעזרת הדמיון האדם מעלה נקודות לא מודעות או לא ברורות לו ('השערות') ומתרגל שליטה עליהן ('אסטרטגיות'). הוא יתבקש לדמות את הסביבה, התגובות, התחושות, וכך להתמקד בבעיה ולחפש דרכים להתמודדות איתה.
פר' פוירשטיין מתמקד בתחום הקוגניטיבי, אך כפי שאמר- המחשבה והרגש הם שני צדדים של אותה המטבע, והמטבע שקוף.
אז כשתרצו לחזק את הפונקציה הזאת, תנסו להעיר לחיים סיטואציות דמיוניות או לא ברורות ולדון עליהן.
אותו נהג שהיה זקוק לג'ק באמצע הלילה, העלה השערה לגבי תגובת בעל הבית. זה היה נכון להעלות את ההשערה הזאת, זו אכן סיטואציה אפשרית, אך כדאי היה לבחון השערות נוספות, גם אם על שלט הכפר הזה כתוב 'סדום'. אולי אותו אדם דווקא נדיב וחביב? אולי הוא יציע לו הצעה יעילה אחרת? אילו היה מעלה כמה השערות, לא היה ננעל על ההשערה של הויכוח המתפתח עם אותו האדם.
ההפרדה בין העלאת ההשערות ובין האסטרטגיות לבדיקתן מאפשרת להיות פחות רגשי ויותר קוגניטיבי בתהליך. כדאי לעשות את זה כשני תהליכים נפרדים. העלאת השערות כשלעצמה דורשת חשיבה מופשטת, כי אלו דברים שלא קיימים עדיין. אם נקרא להם בשם, נרשום אותם, הם יקבלו קיום כלשהו, ויהיה קל יותר להתייחס אליהם באופן מוחשי יותר. במצב כזה קל יותר לבחון את סבירותן של ההשערות, לחשוב מה אפשר לעשות איתן.
