כוונה והדדיות- זה נראה כמו שניים, אבל זה אחד משלושת הקריטריונים ההכרחיים שבלעדיהם לא מתקיימת למידה מתווכת.
תיווך זה כמו הגשה אישית של חומר, של ידע, של רגש. וכשמגישים אישית- צריך להגיש אישית. לדעת מול מי עומדים, מה מגישים לו, איך הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.
אנחנו בעצם מלצרים… ומלצר עורך יפה את השולחן, מארגן את המנה בצורה שמושכת את העין ואת הלב. זה מה שעושה המתווך.
את המילה כוונה אנחנו מכירים. מיקוד, חתירה למטרה, רצון. ההבדל בין נפנוף ידיים סתמי לבין מחיאות כפיים- זו הכוונה.
כשאנחנו לא מזהים את הכוונה של מי שעומד מולנו, אנחנו יכולים לפרש אותו באלף דרכים שונות וסותרות. הסיטואציה המביכה הזאת, כשהמורה שואל שאלה שלדעתו היא פשוטה וברורה, והתלמידים עונים תשובות שרחוקות מאד מהנושא… הוא לא הסביר והם כנראה לא ניחשו את הכוונה שלו.
זו לא בעיית תקשורת. זו בעיה של כוונה לא ברורה. תקשורת יכולה להתקיים גם בלי כוונה. תקשורת גם ללא כוונה יכולה להיות נעימה ומשמעותית, אך כדי לייצר למידה מתווכת, יש צורך בכוונה.
אז איך מתווכים כוונה?
זוכרים את המלצר מהשורות למעלה? כמוהו. איך מגישים את הכוונה? קרה? חמה? איך שרוצים, אבל מה שבטוח- לא מלעיטים. כאן המקום של ההדדיות.
כדי שהכוונה תיפול על אזניים קשובות, כדי שיהיה מי שיגיב לכוונה, כדי שבעל הכוונה יוכל להיות קשוב למי שעומד מולו ולהתאים את פעולתו אליו, צריך הדדיות.נכון שלא תמיד המתווך יודע מה הוא רוצה. גם הוא בן אדם… והורים זו הדוגמא הכי טובה של מתווכים, שלא תמיד יודעים מה הם רוצים.
ישנם דברים שההורים עושים מהתת מודע שלהם, דברים שהורים מלמדים מהתת מודע. למשל: להורים יש את הרצון התת-מודע להכין את הילדים שלהם למציאות ולקשיים שעברו עליהם. הורה שבילדותו נאלץ להתקיים ביערות- יכין את ילדיו להשרדות בטבע. הורה שחווה אבדן משמעותי- יכין את ילדיו לפרידה וניתוק. זה לא מודע, אבל יש בזה כוונה. כוונה סמויה, סמויה גם מההורה עצמו.
אבל בואו נדבר על למידה.
כשהמלמד רוצה להעביר משהו, הוא צריך לדעת מה הוא רוצה להעביר , מה הכוונה שלו.
התלמיד צריך להיות חשוף, מודע לכוונה, שותף אליה. זו ההדדיות. אחרת אתה לבד במערכה. מדבר עם עצמך. אתה צריך לגייס את הלומד לכוונה שלך, לשתף אותו בהמלך שאתה עושה, לתת לו את ההרגשה שאתה מתאים את הלמידה אליו, מחכה למשוב שלו כדי לראות שהוא איתך.
כוונה בלי הדדיות- כמו לקרוא דף הוראות הפעלה של מכשיר. תקרא תבין. או תקרא ולא תבין. לא אכפת. מרצה שנכנס לכיתה, אומר את דבריו, לא משנה לו מי הקשיב, מי הבין, סביר שיש לו כוונה, אבל הוא לא דואג להדדיות.
פיקאסו אמר- "אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכוון לעשות, אז למה לעשות זאת?"
כשבעל הרעיון הוא גם המבצע, זה יכול להיות נכון. אבל כאשר צריך להעביר את הכוונה לאחרים, צריך הדדיות. בלי הדדיות הכוונה לא תעבור לאחרים. וההדדיות הזו גורמת לעשיה להיות מרגשת, מתחדשת, מפתיעה. כי אם אתה עושה בדיוק את מה שהתכוונת… חוזרים לפיקאסו…
והדדיות בלי כוונה? יש דבר כזה! שיתוף פעולה בין המלמד והלומד מעיד על הדדיות. יכולה להיווצר הדדיות נפלאה. גם אם אין כוונה. דוגמא טובה לכך היא מורה שנכנס לכיתה, התלמידים לא מעוניינים ללמוד, כתגובה המורה יוצא מהכיתה. הדדיות מושלמת…
אכן יש פה הדדיות, אבל המורה ויתר על הכוונה שלו, ללמד.
אילו המורה היה יוצא החוצה כדי לימור פרובוקציה כלשהי, כדי לזעזע את המערכת ולגרום לתלמידים להתייחסות שונה- יש כאן כוונה והדדיות.
כאשר המתווך רק מגיב לפעולות של תלמידיו ללא שאיפה להשיג את מטרתו- הוא אולי יגיע להדדיות, אבל ללא כוונה.
כדי שתיוצר למידה מתווכת צריכה להיות גם כוונה וגם ההדדיות.
הגדרת כוונה היא לא תהליך פשוט. דורש מיקוד, יושר, כנות, שקיפות. כשאדם מגדיר כוונה הוא חשוף. אנשים חסרי ביטחון עצמי יחששו לחשוף את הכוונות שלהם. אולי ילעגו להם, אולי הם לא יצליחו להסביר אותם. להגדיר כוונה זה להצהיר מחויבות
וסתם ככה, בחיי היומיום…
אפשר לקבל מגוון תשובות- כי הוא ביקש, כי הוא אוהב את זה, כי אומרים שזה טוב, כי אני אוהב…
כדי להוציא מזה את המיטב, חשוב להגדיר את הכוונה שלך כשאתה קורא.
אם הכוונה היא חיזוק הקשר בינכם זה ישפיע על הבחירה איפה לקרוא, איזו אוירה תהיה.
אם הכוונה היא לקדם את הילד- אפשר לפרק את זה לחלקים קטנים:
הורים וילדים לא תמיד מאורגנים עם כוונות ומטרות, זורמים עם מה שיש. ברגע שהם נתקלים באפשרות לתווך משהו, הם כבר מוצאים כוונה. או לפעמים התהליך אחר- כשנוצרת הדדיות, בלי ששמו לב, מנצלים זאת להעברת כוונה כלשהי. תמיד יש כוונה על הכוונת.
מורים שמלמדים אמורים להיות יותר מתוכננים, ולהגדיר לעצמם מה הכוונה שלהם בשעור. את ההדדיות בונים תוך כדי.
