"זה נמצא שמה"

"זה כמו ההוא"

שלב הפלט עוסק בתוצר. איכות התוצר תלויה בשלבים הקודמים לו – שלב הקלט, שהוא איסוף הנתונים ושלב העיבוד, שהוא עיבוד הנתונים,  אבל יכול להיות מצב שבו הילד הבין את הבעיה, ידע לפתור אותה, אבל התשובה יוצאת מקרטעת, לא ברורה. למה? פר' פוירשטיין מציע 8 אפשרויות .

הראשונה- זו תקשורת.

ההבנה שמישהו עומד מולך, אתה מחויב לו, והוא אמור להבין את מה שאתה אומר, זו תובנה שאינה מובנת מאיליה, שדורשת רמת התפתחות רגשית, קוגניטיבית, חברתית.

לראות שיש משהו חוץ ממך.

להבין איך הוא רואה את הדברים

להרגיש מחויבות שהוא יבין אותך.

שלל בעיות קשיים וכשלים יכולים להקשות על הראיה שיש משהו חוץ  ממך. זה יכול להיות בגלל חינוך, בגלל תכונות אופי, בגלל קשיים בתקשורת, בגלל מצבי-חיים מסוימים.

תחושת המחויבות – נושא רגיש בימינו. הורים מתקשים לדרוש מחויבות מהילדים, שמא זה יפגע בהם, יגרום להם לפעול בניגוד לרצונם. קחו למשל את גלגולו של איסור:

"אסור לדרוך על ההורים"  (כן, פעם היו אומרים דבר כזה לילדים…)

"אל תדרוך עלינו כי זה לא נעים לנו" כאן האיסור בא עם הסבר. ויש כאן מובן מאליו שאסור לעשות משהו שלא נעים להורים.

"לאבא ואמא לא נעים שאתה דורך עליהם" כאן אין איסור גלוי. נקודת המוצא של ההורה היא שאילו הילד היה יודע שזה לא נעים, בוודאי הוא לא היה עושה זאת. כביכול הילד מחוייב להרגשה הנעימה של ההורים. האמנם? לא בטוח.

תחושת המחוייבות אכן יש בה גם צדדים 'אפלים'.
היא יכולה להתיישב על ייסורי מצפון, תסכולים.
היא  יכולה להוריד (כן, להוריד!) את תחושת האחריות האישית, את שיקול הדעת האישי והייחודי. "אני עושה את זה לא כי אני רוצה, אלא כי אני חייב."  זה יכול לתרץ עשייה לא איכותית.
המחויבות יכולה לשמש כתירוץ כדי לא להתמודד עם הרצונות האמיתיים שלי, כדי לא לפתור בעיות, כדי לא להעמיד דברים על מקומם.
בשם המחויבות נמנעים מיצירתיות, מגמישות.
בשם המחויבות דבקים בהחלטות גרועות.

אבל… להתנהלות ללא מחויבות גם יש חסרונות. והחסרונות דומים לחסרונות המחויבות- אי התמודדות עם המציאות, אי התמודדות עם בעיות, הימנעות… אז מה עושים?

כרגיל, צריך למצוא את שביל הזהב. המחויבות משקפת תחושת שייכות, נאמנות, הצמדות למטרות, מעורבות, נכונות. קשה לבנות מערכות יחסים ללא מחויבות כלשהי, ולמידה הרי היא מערכת יחסים, ולכן יש צורך במחויבות כדי ליעל את הלמידה. כאן מדובר על שלב הפלט, שבו האדם מביע תשובה, תוצר כלשהו. ללא תחושת מחויבות לזה שעומד מולו- למה לו להתאמץ ולהסביר את עצמו?

תחושת המחויבות גורמת לילד להתאמץ ולהסביר את עצמו היטב. והמחויבות היא לא רק להורים, מורים ובעלי סמכות. גם לחבריו ובני גילו הוא מחויב. לחוש שההבנה של האחרים תלויה גם בו -זו לקיחת אחריות והכרה בערך עצמי.

וכדי להסביר את עצמי, אני צריך להבין את נקודת המבט של השני

הבנת נקודת המבט של השני- זה תהליך נרכש. ילד קטן לא יכול להבין שהשני לא רואה את מה שהוא רואה, לא יודע את מה שהוא יודע. ברגע שהילד חווה משהו, ברור לו שכל הסביבה חווה את אותו הדבר. ההפרדה בינו לבין סביבתו היא תהליך התפתחותי. תינוק לא מפריד בין עצמו לבין אימו. הוא מרגיש שהם אחד. כשהוא מבין שהיא גוף נפרד ממנו- זה שלב בהתפתחות. אמנם ישנם כאלו שלא מרגישים את ההפרדה הזאת גם בגיל 30, אבל המהלך הטבעי מתרחש קודם.

המשחק הידוע שמשחקים עם תינוקות "קוקו", בו התינוק בטוח שברגע שהוא מכסה את העיניים לא רואים אותו. או ילד בוגר יותר שמסתיר משהו מאחורי הגב ובטוח שאף אחד לא רואה, גם אם הוא עם גבו לכולם…

כדי לבחון האם ילד מסוגל להבין את הצד השני באופן ראשוני, בסיסי,  אפשר להעמיד אותו מול הסיטואציה הזו- מול עיניו של הילד להסתיר תפוח, כדור, חפץ כלשהו. ואז לשאול אותו- האם מי שיכנס עכשיו לחדר ידע איפה התפוח?  ישנם שלבים בהתפתחות שבהם הילד באמת לא מבין איך השני לא יודע את מה שהוא עצמו יודע.

לאחר שקיימת בשלות של הבנה כזאת, הקושי להבין את נקודת המבט של השני נמצא גם במקומות פחות מובהקים.

להבין שהימין שלי הוא השמאל שלך- יש צורך לראות את נקודת המבט של השני.

לבקש ממתבגר להסביר לך איך להשתמש באפליקציה חדשה כלשהי ולחוות את חוסר היכולת שלו להבין איפה הקושי שלך בהבנה, כשמדובר על משהו כל כך פשוט!! זו הדרך להבין את הפונקציה הזאת היטב.

כמעט כל מי שניסה לברר כתובת במקומות קטנים נתקל בסוג תשובה כזה:

"סע לכיוון המכולת של שבתאי,  ולפני הגן החדש תפנה לכביש שמוביל למגרש"

לא מכיר את המכולת, לא את הגן ולא את המגרש…

האם יש דרך לשפר את דרכי התקשורת האגוצנטריות? כן.

קודם כל, לשפר את עצמנו. האם אנחנו ברורים? האם אנו מודעים למי שעומד מולנו? לידע שלו? לסיטואציה שלו?

להגיד לאדם מבוגר שצועד ברגל 'זה ממש קרוב' כשאתה מתכוון לעשרים דקות הליכה, להגיד לילד שעוד מעט מגיעים כשבשבילו זה נראה כמו נצח, להגיד לתלמיד שזה ממש לא קשה… כל אלו נגועים בתקשורת אגוצנטרית.

מול הילד יש מקום 'להראות נוכחות'. יש עוד אנשים, יש להם דעות שונות, טעמים שונים, יכולות שונות.

זה המקום לבדיחה – איך מגיעים לקנגי הול? (אולם קונצרטים יוקרתי וחשוב בניו-יורק)

הנגנים- ברור להם שהכוונה היא להופיע בקרנג'י הול
השואל- ברור לו שהכוונה היא לראות הופעה בקרנג'י הול