זה נשמע פשוט, אבל כשמנסים להגדיר, רואים שזה די מורכב:

יכולת מיקוד אובייקטים ביחס לעצמם

או:

היכולת לשמור על כיוון הגוף ביחס לסביבה, בזמן מנוחה ובזמן תנועה.

או:

היכולת לנוע ביעילות לעבר מטרה במרחב, מטרה שהאיש קבע לעצמו.

בתחילת חייו האדם מתייחס לעצמו כאל נקודת המוצא ביחס לסביבה. זו התחלה טובה. חשוב לו להכיר את גופו על חלקיו השונים, הוא מנסה ליצור קשר בין החלקים (כמו לנסות להכניס את אצבעות הרגליים לפה…), הוא מתחיל להבין את גבולות הגוף, המוח מתחיל לתת הוראות- שלח את יד ימין לצלחת…תתקרב קצת, אתה לא מגיע…

התנועה היא הכלי החשוב ביותר להכרת המרחב. כמה רחוק נמצאים החפצים, לאן להסתובב כדי להגיע לפינה בחדר, איך תופסים חפץ שלא נמצא מול היד, אלא בצד שני… מחליפים יד? שולחים אותה באלכסון? אלו שאלות הרות גורל שהתינוק מתמודד איתן ובעזרת ההתנסויות האלו הוא מפתח את ההתמצאות במרחב.

השלב הבא זה להבין את היחסים לא רק בינו לבין הסביבה, אלא גם בין הסביבה לבין עצמה. אני לא חייב להיות נקודת המוצא. קיים יחס בין חפצים גם בלעדי.

הבנת המרחב היא גם הבנת הכוחות השונים הפועלים במרחב, למשל ההבנה כמה עוצמה צריך להפעיל כדי להחזיק נוצה?

זיהוי צדדי הגוף וההבחנה בינהם הוא חלק מההתמצאות במרחב.

שיווי המשקל הוא חלק מההתמצאות במרחב. החושים מעבירים למוח את מיקום הגוף ביחס לסביבה, והמוח מגיב ונותן הוראות איך ולאן לזוז, כדי לשמור על שיווי המשקל. הבחילה שחשים בנסיעות קשורה למסרים לא ברורים שהחושים מעבירים למוח- חפצים נעים במהירות גבוהה מול העיניים, משהו לא תקין!

אם ניקח את כל התיאורים הללו, ונעביר אותם לרובד המנטלי, גם זו התמצאות במרחב. אני יודע איפה אני נמצא, מול מי אני עומד, מה צריך לעשות כדי לנוע במערכת, אני מזהה שלא תמיד אני נקודת המוצא וקיימים יחסים במרחב שאינם בהכרח קשורים אלי. מפתיע…

כמה מאמץ צריך להשקיע בדברים, מה סדר הדברים, מה המגבלות שלי… כל המושגים האלו המוזכרים בהתמצאות במרחב הפיזית, קיימים גם בנפשית.