'קבלת האחר' הפכה למעיין סיסמא.
קבלת האחר שפ' פוירשטיין מדבר עליה היא ההבנה שאני אחר.
קבלת האחר זו קבלה עצמית, של החלקים שבי שהם שונים מהסביבה.
ההבנה של האדם שהוא שונה מאחרים היא תובנה מתפתחת. תנוק קטן חושב שהוא ואמא שלו זה אחד. לוקח לו זמן להבין שהוא ישות נפרדת, שהם בעלי רצונות נפרדים.
ההבנה הזאת שאני יישות בפני עצמי, שיש לי את הדעות שלי והמחשבות שלי והמבנה הייחודי שלי היא הבסיס להכרת העצמי.
האמפטיה תלויה בנפרדות ונבדלות פסיכולוגית.
כאשר ישנה הזדהות מוחלטת עם הזולת ואין הפרדה בין מה שעובר עליו ומה שעובר עלי, אי אפשר להרגיש אמפטיה. כדי לחוש אמפטיה צריך מרחק מסויים מהאדם השני, להבין שהסיפור שלו זה לא הסיפור שלי ובכל זאת להשתתף איתו בצערו או שמחתו.
תאי מראה שנמצאים במערכת העצבים גורמים לאדם לחוש לא רק דברים שעוברים עליו, אלא גם דברים שהוא רואה שקורים לאחרים. לראות אדם נדקר ממחט- זה כואב. את הכאב הזה מעבירים תאי המראה.
כאשר הם עובדים 'יותר מדי', האדם חש פגיעה של משהו אחר באופן מוגזם, באופן שמקשה עליו לתפקד, כאילו זה אכן עבר עליו. במצב כזה אי אפשר לחוש אמפטיה. זו הזדהות.
כאשר הם עובדים 'פחות מידי' האדם לא חש שום תחושה כשהוא רואה פגיעה של משהו אחר. כשאנו נתקלים ברמות גבוהות של חוסר תחושה כזאת אצל הזולת, אנחנו מפרשים זאת כאכזריות, אטימות. קשה להסביר למי שלא חש באופן טבעי את תחושות הכאב והצער של הזולת, קשה להסביר לו שאסור לפגוע באחרים.
איך מתווכים נפרדות ונבדלות?
את הנפרדות והנבדלות הפסיכולוגית אפשר לתווך קודם כל כהבחנה בין אנשים שונים. ההבנה שכל אחד חושב אחרת, מרגיש אחרת, נפגע מדברים אחרים, יש לו טעם שונה באוכל, בבגדים, ההבנה הזאת בונה את הקרקע להבין כי גם אני עצמי יכול להיות שונה מאחרים בדרך החשיבה, ברצונות, בכוחות, בטעמים. ההבנה הזאת לא אמורה לפגוע בתחושת השייכות לקבוצה, לחברה. הנפרדות והנבדלות הפסיכולגיות בשילוב ההתנהגות המשתפת רק מעשירים את החברה, מאפשרים להכיר גוונים שונים וללמוד להתבונן על החייים מכמה נקודות מבט.
