התנהגות משווה ספונטנית

כל מי ששמע אי פעם שאלה כזאת יודע כמה מסובך לענות עליה.

שאלה כזאת מכילה בדרך כלל עירבוב של רגשות כמו קינאה, תסכול, קיפוח, מירמור, והתשובה לשאלה כזאת עוסקת בעובדות וגישות רציונאליות שלא משכנעות אף אחד.

זו כנראה הסיבה לשם הרע שיצא להשוואה. הקושי לתת תשובה לשאלה שיש בה השוואה גורמת לנו לנסות לנטרל את עצם ההשוואה.

אבל…

קודם כל, זה לא יעזור. כל אדם משווה, ומגיל מאד צעיר. גם תינוק קטן מאד משווה. נסו לתת לו משהו דומה למה שהוא רצה…

בכל גיל, האדם משווה כדי לבחור בין דברים, ואם לא כדי לבחור, אז כדי להכיר אותם טוב יותר, להעמיק בידע, בתובנה. "בציור הזה נעשה שימוש בצבעים חמים ובציור הזה- בצבעים קרים יותר…"

ובנוסף- זו פונקציה קוגניטיבית חשובה לאין ערוך! ההשוואה היא אבן יסוד בחשיבה!

תהליך ההשוואה הוא התייחסות לשני גורמים ומציאת הדומה והשונה בינהם. מה זה דורש?

התייחסות לשני דברים בו זמנית. לא פשוט.

שימוש בקריטריונים כדי להתייחס לשוני או לדמיון בינהם. גודל, צבע, טעם, ערך..

יכולת הכללה– גם זה מושג שיצא לו שם רע, למרות החשיבות הרבה שלו.

הכללה דורשת הפשטה, התרחקות מהמוחשי, הכללה מייעלת את החשיבה. זה כמו לשים את הדברים במגירות וכך יותר קל לנו למצוא אותם.

תפוח? יושב במגירת הפירות, וכשאומרים לי תפוח אני כבר מתכווננת לתכונות שאני מקשרת לפירות. הוא מתוק, הוא טבעי, הוא בריא… וכו'.

הבעיה עם הכללה היא רשימת התכונות שכבר הצמדתי בעבר לפירות, לא תמיד בצדק. אולי הוא לא תמיד בריא?  אולי הצמדתי תכונות שלא קשורות?

'אנשים שהם XXX אוכלים פירות'. הכללה מוטעית מובילה לסטריאוטיפים, לגזענות, לראייה לא מציאותית.

מודעות  תעזור לנו לרענן את התכונות שהכללנו, ותאפשר ההכללה לעשות את העבודה שלה ככלי חשיבה מועיל.

מתי אנו משתמשים בהכללה בתהליך ההשוואה?

לראות ששני הדברים שמולנו זהים, זה לא דורש יכולת הכללה.

כשמולנו שני דברים שדומים בחלק מהתכונות שלהם, אז יש מקום להכללה.

ההכללה היא ההחלטה על גורם אחד, תכונה אחת, שהם משמעותיים, ובעקבות כך הפריטים נכנסים לאיזו שהיא מגירה. 'כל הסינים דומים'.

יש כאלו שיגידו שכל הרבועים כאן דומים, כי כולם באותו גודל ובכולם יש צבע כלשהו

ויש מי שיגיד שכל הצבעים האלו דומים. כולם ירוק. רק אל תשאלו מעצב או צייר או משהו שמתעסק עם צבע. בעיניו הם ממש שונים.

בואו נשווה בין הציורים האלו, של ראלף פיקוק .(הציורים מ   I am a child אתר שבו אוסף נדיר של ציורי ילדים באומנות)

כדי להעמיק את ההתבוננות בציורים, נתייחס לכמה שיותר קריטריונים- הצבעים, הגוונים, האור, תנוחת הגוף, הידיים, השמלה, גיל הילדה, הבעת הפנים, השיער, החפצים בציור, האוירה… זה לצורך היכרות.

כדי להחליט איזה מהציורים הינו רוצים לרכוש- היינו עושים גם כן השוואה, אבל לא מתייחסים לכל הקריטריונים הקודמים, אלא שמים דגש על קריטריונים שחשובים לנו. אולי הרגש שמובע, אולי המחיר, אולי הגודל.

אם ההשוואה היא תהליך כל כך טבעי, למה צריך להתעסק איתה, לפתח אותה, לייעל אותה?

הנטייה להשוות הינה ספונטנית, כך זה אמור להיות. אבל כידוע, לא תמיד הכל הולך כפי שצריך. ישנם כאלו שמשתמשים בהשוואה כדי להפעיל מניפולציה, ישנם כאלו שנמנעים מהשוואה כי הם רואים בה משהו שלילי, מאיים, ישנם כאלו שמרגישים שאין להם כלים קוגניטיביים להשוואה, ואז הם משתמשים בכלים לא קוגניטיביים, בתחושות, באינטואיציה. יש מקום להשוואה אינטואיטיבית, למשל באהבה, חברות, אבל לא כדאי שזה יקרה מתוך חוסר בכלים. המצב הטוב הוא שיש לאדם כלים קוגניטיביים להשוואה, ולעיתים הוא מחליט לא להשתמש בהם אלא בכלים אחרים, שמתאימים לסיטואציה. ולעיתים אפשר להחליט שלא רוצים להשוות.

היתה לי דודה שהיתה שואלת אותי באופן קבוע- "את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא?"

כמו בכל דבר, אפשר להשתמש בהשוואה למטרות מניפולטיביות.

אבל אפשר להשתמש בהרבה דברים למטרות מניפולטיביות! חכמה, יופי,  כסף, עוני, קשרים, מסכנות, כל אלו יכולים לשמש למניפולציות.

זה לא אומר שאלו דברים רעים מיסודם! כך גם ההשוואה.

כאשר תהליך ההשוואה משתפר- תהליך החשיבה משפר, תהליך קבלת ההחלטות משתפר, ההכללה מתעדנת ומסתייגת (במקום 'כל הסינים דומים' תשמעו- 'כל הסינים די דומים במבנה המלוכסן של העיניים') והשיפוטיות- מתקהה. משום מה ככל שיש לאדם פחות נתונים בתחום מסויים- דעתו יותר נחרצת… תשאלו את השכנה מה צריך לעשות עם חתך באצבע, ותשאלו רופא את אותה השאלה. ברור שהשכנה תהיה יותר נחרצת..

כאשר אנו נתקלים במשהו חדש, כדי להבין אותו אנו מתבססים על ידע קודם, על דברים מוכרים.
הבדיחה על האיש המבקר בגן החיות לראשונה בחייו, מגיע למתחם של הג׳ירפה, מביט בה ממושכות ואז פוסק: ״אין חיה כזאת״ מתארת תהליך השוואה פנימי שערך האיש. יש לו הגדרה פנימית מזו חיה, עם קריטריונים מוגבלים, והג'ירפה הזאת לא התחברה לאף קריטריון. ההפנמה שגם זו חיה תאתגר את מערכת ההגדרות שלו, תרחיב אותה ותאפשר הכרה בעוד מגוון רב של חיות.

אז כל מה שצריך כדי להשיג את כל הטוב הזה – לפתח את הנטייה להשוואה!

"אתמול כשעברנו פה, בדרך לגן, זה נראה אחרת, נכון? "

המטרה היא לעודד שימוש בכמה שיותר קריטריונים בזמן השוואה. "למה אתה מעדיף את הארטיק הזה?" הטעם? הגודל? הפרסומת?

לא תחפור!

יש דיבר כזה. או לפחות אמור להיות דיבר כזה בעשרת הדברות.

אלו שקצת קשה להם להגדיר ולנתח יכולים להתרגז על שאלות מסוג זה. אל תרגיזו אותם. זה לא יעודד שום דבר. תתרמו להם אתם את ההשוואה שלכם.

ההשוואה כוללת את המוכר והידוע ואת הלא מוכר והלא ידוע- תבדקו על מה הילד מעדיף לדבר. אולי נוח לו לדבר על מה שהוא מכיר ולא נוח לו לדבר על הדברים החדשים, ואולי להיפך.

כשאתם משויים, שימו לב שאתם מרחיבים את ההשוואה, מתייחסים גם למה שדומה ולא רק למה ששונה, מתייחסים גם לחיובי וגם לשלילי.

כשהילד מבקש ארטיק שהוא יקר מידי בשבילכם ואתם אומרים "זה יקר מידי", תרחיבו. "נכון שהוא טעים יותר וגדול יותר, אבל הוא גם יקר יותר"

תן לילד לקחת עוגיה מחבילה.

מכירים את אלו שיפתחו את כל החבילה, יסתכלו על כל העוגיות, ורק אז יבחרו את העוגיה 'שלהם'?

יש פה נטיה להתנהגות משווה ספונטנית!

מבוגרים לא ישקיעו ככה. הם מכירים את המודל הזה – כל העוגיות אותו הדבר, לא משנה מה אקח. אבל ילדים מוכנים להשקיע. הם מוצאים בזה משמעות וחשיבות. זה טוב לפיתוח התנהגות משוואה.

אם הסיטואציה מתאימה, ואין עשרה ילדים שמחכים לחבילת העוגיות- תנו להם להשוות. הציעו קריטריונים להשוואה- הגודל? הטעם? הציפוי?

ואם נחזור לשאלת הפתיחה

"למה היא קיבלה יותר?"

חלק מהתסכול שלנו מול שאלה כזאת הוא התחושה שנערכה כאן השוואה נמהרת. המקופח לא לקח בחשבון חלק מהנתונים. אמנם היא קיבלה ארטיק גדול יותר, אבל הוא זול יותר. אמנם היא קבלה יותר, אבל אתמול היא לא קבלה בכלל…

הפתרון הוא לא להימנע מהשוואות, אלא דווקא כן לפתח ולעודד התנהגות משווה. עשירה, רבת קריטריונים, שמשווה בין מה שמוכר ללא מוכר ומתייחסת לרכיבים רבים, אלו שבולטים ואלו שבולטים פחות.