הדברים האלו שמתחילים ב'תחושת…' תחושת מאמץ, תחושת הצלחה, תחושת כשלון…
ברגע שאומרים 'תחושת מסוגלות' מדברים על אמונה, ולא על המסוגלות עצמה.
כמו שתחושת כישלון לא מעידה על כישלון, אלא על ההרגשה של הכשלון, כך תחושת המסוגלות לא מעידה על יכולת ומיומנות, אלא על הרגשה ואמונה שאתה מסוגל לעשות דבר מסויים.
לתחושת המסוגלות השלכות מרחיקות לכת על העשייה והחשיבה.
תחושת המסוגלות היא אחד המנועים החשובים שלנו. כשאדם מרגיש שהוא מסוגל לבצע משהו, זה מעלה את המוטיבציה שלו לעשות את המשימה, הוא מוכן להשקיע בה אנרגיה, הוא מתגייס לביצוע המשימה בכל כוחותיו.
לעומתו בעל תחושת המסוגלות הנמוכה יבחר לכתחילה משימות קלות, לא יתמודד עם מטלות קשות, לא יהיה מוכן להשקיע במשימות.
נשמע כמו מוטיבציה נמוכה? זה לא אותו דבר.
תחושת מסוגלות נמוכה יכולה להביא למוטיבציה נמוכה, אבל מוטיבציה נמוכה לא בהכרח נובעת מתחושת מסוגלות נמוכה.
תחושת המסוגלות נוגעת בערך העצמי של האדם. תחושת מסוגלות גבוהה קשורה לערך עצמי גבוה, ותחושת מסוגלות נמוכה קשורה לערך עצמי נמוך.
אדם שהוא בעל תחושת מסוגלות גבוהה, אם ייכשל- יאשים את המשימה, היא היתה קשה מידי.. ואם יצליח, יזקוף זאת לזכותו.
אדם בעל תחושת מסוגלות נמוכה, אם ייכשל- ייחס זאת לעצמו. אני טיפש. ואם יצליח- ייחס זאת למשימה. היא היתה קלה מאד…
כדי לפתח תחושת מסוגלות צריך שיהיה משהו שישקף זאת.
ילד קטן לא יודע אם הצליח או לא אלא אם ישמע צהלות שמחה של הוריו. הוא מנסה ללכת, ללא מודעות, משהו דוחף אותו לנסות ללכת. כאשר הוא מצליח וכולם מתמוגגים, הוא מבין שהוא עשה משהו בעל משמעות ועשה אותו טוב.
כנ"ל ההיפך. ילד יכול להפיל דבר מה יקר, ואילולא זעקות הוריו לא היה חש שמשהו לא בסדר.
ביצוע משימה בהצלחה לא מספיק. צריך שיהיה משהו שישקף לילד שהוא הצליח, שהמשימה נעשתה בצורה טובה.
שחזור ההצלחה
האפשרות לשחזר את ההצלחה היא המחזקת את תחושת המסוגלות. משהו שהצליח במקרה זה נחמד, אך לא בונה תחושת מסוגלות.
כדי לבנות תחושת מסוגלות, לא מספיק להגיד "איזה יופי!" . מאמירה כזאת הילד מבין שהוא מהמם, אבל לא יודע למה. אבל כשמפרטים לו "איזה יופי! סדרת את הטבעות לפי הגודל!" ההצלחה מקבלת מילים והופכת להיות מודעת, אפשר לשחזר אותה.
כדי שהילד יפתח תחושת מסוגלות, צריכה להיות תחושת הדדיות בין המלמד לילד. הילד צריך לסמוך על המלמד שהוא דובר אמת, שכשהוא מתפעל זה אכן ממשהו חשוב.
כדי לשכנע מישהו שהוא מסוגל לעשות משהו, צריך להיות אמון, וצריכה להיות הדדיות. הילד צריך להרגיש שהמלמד מכיר אותו, יודע למה הוא מסוגל, ואם הוא אומר… כנראה הוא יודע. תחושת ההדדיות מאפשרת לילד ללמוד מתוך הסתכלות על המלמד שלו, כי הוא מרגיש שההדגמה מיועדת לו, מתאימה להבנה שלו.
איך מתווכים תחושת מסוגלות?
קודם כל, ברור מה הורס את תחושת מסוגלות- שמשהו אחר עושה את העבודה בשבילך. זהו ויתור מוחלט. מזה צריך להימנע.
כמו שאמרנו, התיווך דומה לעבודת השדכן. ואם נמשיך עם המשל- תחשבו מה ירגיש החתן אם השדכן יתחתן בעצמו עם הכלה המדוברת….זה פחות או יותר מה שקורה כשמישהו עושה את העבודה בשביל התלמיד שלו.
תפקיד השדכן זה לעורר את החתן (הלומד) לגלות עניין בכלה (הלמידה, העשיה), לעזור לחתן להכיר אותה, לעזור לו להתמודד עם הקשיים שעומדים בדרך לקשר.
[אין פה הגדרות מגדריות. אפשר להפוך בין החתן לכלה. אין בעיה]
אז נחזור לשדכן, שמנסה לגרום לחתן המיועד לגלות עניין בכלה. המתווך רוצה שהלומד יפתח תחושת מסוגלות, שידע לפרש ולנתח את מעשיו כמסלול להצלחה כלשהי.
המתווך יכול לתרום את חלקו בכך שהוא עוזר להגדיר את שלבי המסלול להצלחה, מפרט את הדרך, את המשאבים הנדרשים. כל פירוט שהופך את תהליך העשייה למודע. הדיון על העשייה הופך למדוייק יותר. במקום " אני לא מצליח במתמטיקה" כללי ומייאש, אפשר להגיע למשפט כמו "אני לא מצליח לבודד את ה X במשוואה הזאת".
תפקידו של המתווך לברר עם הלומד למה הוא זקוק כדי להשיג את מטרתו, ולחשוב ביחד איך משיגים זאת. למשל משהו שנתקע עם הגשת עבודה, המתווך יכול לברר איתו מה צריך לעשות כדי לסיים את העבודה. צריך מבוא? בסדר. כמה עמודים? מי יכול לעזור בזה? כתבת כבר מבוא בעבר?
פירוק השלבים של המשימה מתוך דגש על פעולות מעשיות ויצירת קשר בין המשימה המדוברת למשימה שבוצעה בעבר יכולים לעורר את תחושת המסוגלות.
ומה תגידו על תחושת מסוגלות מוגזמת? כשבן אדם בטוח שהוא יכול לעשות כל דבר? כשרואים את זה על ילד קטן מתפעלים מתחושת הבטחון שלו, אך כשרואים אדם בתפקיד בכיר שמרגיש ככה- אמממ…
