המילה בעיה הולכת טוב עם המילה פתרון. הם שלובים זה בזה. 'פתרון בעיות' נחשב למושג בפני עצמו. אומרים שאלברט אינשטיין אמר שבעיה בלי פתרון היא לא בעיה.

המרחב הזה בין הבעיה לבין הפתרון הוא המקום שאותו אנו מחפשים. הוא משמש כר נרחב למימוש יכולות חשיבה.

אז מזו בעיה? ומזה פתרון? מסתבר שההגדרה לא חד משמעית…

פר' פוירשטיין אומר שהשלב הראשון הוא להבחין באי שיווי משקל קוגניטיבי. השלב השני הוא להגדיר את הבעיה.  ואת שני הדברים האלו אפשר ללמד.

איך מלמדים להבחין  או להרגיש בחוסר שיווי משקל קוגניטיבי?

תחשבו בעיניים של ילד, שעוד לא מכיר את חוקיות העולם-  מה הגיוני ומה לא? למה זה הגיוני שדברים יפלו לרצפה ולמה זה לא הגיוני שהם 'יפלו' לתקרה? ההגיון של בני הארבע מרתק ומאתגר את מי שקשוב להם. הסתכלות אחרת על סיבתיות, התייחסות שונה לזמן, ועוד. חוקי הטבע מתבהרים לאט לאט וההבנה החלקית שלהם מייצרת אמירות ותובנות קסומות.

 בעיה נבזית

זהו מושג יחסית חדש, המתייחס לסוג בעיות שהפתרון שלהן לא מוחלט, לא ממש פותר את הבעיה, אי אפשר למדוד אותו או לכמת אותו, לא ברור אם הבעיה היא בפני עצמה או שהיא תוצר של בעיה אחרת, לאנשים שונים יש תפיסות שונות לגבי הבעיה ולגבי פתרונה, בקיצור- אלו הבעיות האמיתיות של החיים, כמו שאנחנו מכירים…

מה מאפיין בעיה נבזית? היא ייחודית, אין למה להשוות אותה, היא מורכבת מהרבה גורמים שכל אחד מהם מושפע אחרת מסוגי פתרונות שונים. תדמיינו בחירות, תדמיינו נסיון להרכיב ממשלה, כשלכל הרכב אפשרי ישו מגוון השלכות. תדמיינו תרופה למחלה, שגורמת לתופעות לוואי, תדמיינו קביעת סדר עדיפויות בתקציב ועוד ועוד ועוד…

בכל בעיה השלב הראשון הוא הגדרת הבעיה. בבעיות 'רגילות' זהו תהליך טכני, אך בבעיות נבזיות- זהו תהליך מורכב, שמעורבים בו הרבה גורמים והרבה דעות. לעיתים מערכת היחסים בין יוצרי הבעיה לבין פותריה הם בחזית העניין, ולעיתים קרובות  תשומת הלב מופנית למי שמנסה לפתור ולא לבעיה עצמה, לעיתים גורמים שונים מנסים להשתמש בבעיה ובפתרונה כדי להשיג אינטרסים שונים, הקשורים לבעיות אחרות.

אז מה מתבקש מאיתנו, כמתווכים, כשאנו מנסים לחזק את היכולת הקוגיטיבית של זיהוי בעיה והגדרתה?

להרגע, להוריד את גובה הלהבות כשדנים בבעיה, לאפשר דיון חיובי בבעיה, בלי להסחף לשיפוט וביקורת. אנו מנסים להרחיב את הטווח שבין הבעיה לפתרון. ככל שנמצא יותר גורמים בבעיה, הפתרון יהיה פחות החלטי וברור.

התבוננות והיכרות עם העולם בונות מערכת הגיונית, שהמבוגרים מתווכים אותה, או לפחות מנסים… אז איך זה שכל הורה נוטה באופן טבעי לשחק עם הילד במשחקים המאתגרים את שיווי המשקל הקוגניטיבי? ("איפה הקוביה?" שואל ההורה ומסתיר את הקוביה. "אכלתי אותה. תראה…")

זה התיווך!

כך ההורה מעורר את הילד להתייחס לחוסר ההגיון שבהעלמות הקוביה.

בגילאים בוגרים יותר כשהילד מפתח מודעות עצמית גבוהה יותר, הרבה בעיות הן הפער בין המצוי לרצוי.

וההורים- עוזרים לילד בחיזוק המודעות למצוי, ובבניית הדמיון של הרצוי.

עכשיו יורד גשם, אנחנו לא יכולים ללכת לגן השעשועים. נתרטב, אין ילדים שם… זה המצוי.

אילולא ירד גשם, יכולנו ללכת, להתגלש במגלשות, להתנדנד, לשחק… זה הרצוי.

אולי נשחק בבית במשהו?

משחקים של זיהוי יוצא הדופן, של מצא את ההבדלים, גם הם מפתחים את הערנות לזיהוי בעיה.

ילדים תמיד מסתקרנים ממורה שיוצר להם אי שיווי משקל קוגניטיבי. זו דרך מצוינת לגרות את הסקרנות, מתעורר רצון להתגבר על הדיסוננס.

ללוליינים בקרקס יש טריק ישן, שעובד תמיד- הם עושים כאילו הם מאבדים את שיווי המשקל, יוצרים מתח. ובכלל,  קסמים זה סוג של אי שווי משקל תפיסתי.

זיהוי של אי שיווי משקל קוגניטיבי כרוך באי נוחות כלשהי. לא צריך לפחד מכך. בסופו של דבר ההכרה בקיומה של בעיה מועילה טובה ומקדמת כל אדם.

חוסר הרגשה בקיומה של בעיה- בשפה 'פסיכולוגית' היינו קוראים לזה התעלמות, הכחשה. תפקידנו כהורים, כמורים, כאנשים משמעותיים, לאפשר לחוות סיטואציה של בעיה, בתוך מעטפת של נינוחות. מצד אחד לא לנפח את הבעיה, ומצד שני לא לזנק על הפתרון הראשון שנראה בשטח. אפשר להתבונן, להגדיר, לבחון את הבעיה. כאשר החוויה של זיהוי בעיה מתקשרת ללחץ, מועקה, חוסר אונים, התגובה לבעיות מאוחר יותר יכולה להיות של התעלמות והכחשה.

זה יכול להופיע כתכונות אופי שאנו מתרגמים כתמימות יתר, כאופטימיות מוגזמת, של אדם שרואה הכל ורוד ולא רואה מה לא בסדר, או להיפך, מישהו שרואה הכל שחור, שמרגיש שהכל לא בסדר.

זה יכול להופיע כליקוי קוגניטיבי, של טשטוש בראיית המציאות.

אופטימיות בריאה וגם תמימות  הן לא בעיה. להיפך. הן יכולות להגיע מתוך מודעות והכרה ואהבת החיים. אבל כשהן מגיעות מתוך קושי, התעלמות או חוסר התמודדות- זה לא המינון הנכון. אנחנו יכולים להביא לאיזון על ידי כך שנחשוף את הילד לאי שיווי משקל במידה המתאימה לו- מסקרנת אבל לא מערערת יותר מידי. לא כדאי לנסות ליצור חוסר שיווי משקל ריגשי,  למשל – להציע לילד סוכריה ובמקום זה לתת לו משהו אחר-זה יכול להיות מאתגר, אם, על פי היכרותכם איתו זה לא יאכזב אותו יותר מידי, אלא רק יפתיע. אבל אם תתנו לו משהו דוחה במקום הסוכריה- זה כבר מערער. ישנם מבוגרים שסיטואציות כאלו מצחיקות אותם,  ואילו למי שצופה מהצד זה נראה כקהות חושים אכזרית. אחד מתפקידי הצחוק הוא אילחוש הרגש, והצחוק הזה כנראה בא לחפות על הדיסוננס הרגשי שנוצר בסיטואציה זו. לא לשם אנחנו רוצים להגיע. את מפחי הנפש אפשר להשאיר לחיים עצמם. לא צריך ליצור בכוונה…

חוסר שיווי משקל קוגניטיבי קיצוני גורם לפגיעה קשה בנפש. למשל הטרדה קשה של ילד על ידי אדם קרוב ואהוב מעמידה בפניו סיטואציה לא הגיונית- האדם הזה אוהב אותי מגן עלי אבל הוא עושה לי דברים רעים.  קשה לילד להגיע למסקנה שהאדם הזה הוא לא אוהב ולא מגן. יותר קל למחוק את האירוע שקרה, וכך 'נפתר' הדיסוננס, חוסר שיווי המשקל, על ידי הדחקה. טראומות כאלו יכולות ליצור פגיעה במערכת הקוגניטיבית, פגיעה שכביכול מנסה להגן על הנפש. מקרים כאלו דורשים התערבות מקצועית, ואין לנסות 'לתקן' את המערכת הקוגניטיבית לפני שמייצרים מרחב ריגשי ונפשי מוגן.

הגדרת הבעיה

השלב השני, אחרי זיהוי הבעיה, הוא  הגדרת הבעיה, גם הוא נלמד על ידי הורים בדרך כלל-

כואב לך? אתה רעב?

זה נסיון להגדיר בעיה. כל הורה מכיר את תחושת ההקלה כשהילד מתחיל לדבר וההורה מפנטז שמעכשיו הוא יוכל להסביר את עצמו….(ספוילר- זה לא קורה כל כך מהר)

איך מגדירים בעיה?

הגדרת בעיה דורשת הפעלה של פונקציות קוגניטיביות נוספות. שימוש במושגים, התמצאות בזמן ובמרחב, יכולת השוואה ועוד…

זיהוי והגדרת בעיה יכול להתרחש ולהתפתח באופן טבעי, בעקבות חוסר שיווי המשקל הקיים בעולמנו בשפע, אך לעיתים יש צורך לתווך זאת, לתמוך, לעודד, לאפשר. למי יותר ולמי פחות.

 טעויות ושגיאות הן מורות מצוינות לזיהוי והגדרת בעיות!

תתיחסו אליהן יפה, אל תדחו אותן.  למורות טובות צריך להתייחס בכבוד.

לטעויות, בעיקר של אחרים, אפשר להתייחס בריחוק. בעיות הן כבר יותר קרובות, וקשה לשמור על מרחק ואיפוק.  בהמשך החיים לומדים שלא כל טעות היא בעיה, לפעמים היא שער למשהו טוב יותר, וכמו כן- לא כל בעיה היא טעות. לפעמים לבחור בין שני בילויים שונים זו בעיה, אך מקור הבעיה אינו טעות.

התמודדות עם בעיות יכולה למנוע טעויות, והתמודדות עם טעויות יכולה למנוע בעיות