זה לא רלוונטי !
איך זה התחיל?
קמנו בבוקר, זה היום של העוזרת, אז קמנו מוקדם. בדיוק הבת שלנו התקשרה, וסיפרה על פגישת ההיכרות בגן. היא אמרה שאנחנו מכירים את הגננת, כי אמא שלה גרה הרבה שנים לידנו. אכלנו ארוחת בוקר. בדרך כלל אנחנו אוכלים במרפסת, אבל היום, בגלל העוזרת, אכלנו במטבח. אני עמדתי, ואז אלי אמר שהוא לא מרגיש טוב. לא, בעצם לא עמדתי. ישבתי...
זה סיפור? מחזה? לא! זה תיאור המקרה שנתנה אישתו של אלי לבקשתה של האחות בחדר המיון שאליו הגיעו כשאלי לא חש בטוב.
מערכת סינון היא מערכת חשובה בכל תחום. אם מסנן השמן במנוע המכונית לא עובד- מהר מאד המנוע יפגע. אם לא יהיו מסננים בכיורים בבית- מערכת הביוב תפגע. בגוף הכליות והכבד מסננים את הדם, וכשהם לא בסדר- הגוף בבעיה רצינית.
ומה עם הנפש? והחשיבה? כל כך הרבה דברים נספגים, טובים, רעים, חשובים, לא חשובים- גם שם חייבת להיות מערכת סינון טובה!
השכחה היא מערכת סינון שאין לנו כל כך שליטה עליה. זהו תהליך טבעי, שחשוב לבריאות הנפש. תארו לכם בן אדם שלא שוכח כלום. חייו אינם חיים! הוא מוצף בכל כך הרבה אינפורמציה שאין לו צורך בה. הילדה שהעליבה אותו בגן, נהג האוטובוס שלא אמר שלום, המוכר שנתן לו טחינה במקום חומוס, מספר הטלפון של חנות הספרים, תאריך הלידה של הבן דוד הרחוק… ישנם דברים שנשכחו אבל מאוחסנים קרוב, וצצים מידי פעם, ישנם דברים שממש מודחקים, מאוחסנים עמוק עמוק ולא עולים בכלל, אבל שולחים שליחים אחרים, וישנם דברים שהיינו רוצים לשכוח, אבל משום מה הם מתנגדים להעלם…
קשה לשלוט על המערכת הזאת, יעידו על כך תלמידים שלמורת רוחם שוכחים את החומר, ויעידו על כך אנשים מבוגרים החוששים מדמנציה. מה שכן אפשר לעשות, זה לחדד את ההבחנה בין נתונים רלוונטים ולא רלוונטים. ההבחנה הזאת מאותתת למוח האם לאחסן את הנתונים במחסן נגיש או לזרוק אותם הרחק מהמודעות. לא תמיד המוח מקשיב, יש לו את השיקולים שלו כנראה, אבל אנחנו יכולים לייעץ לו…
ההבחנה הזאת היא סוג של נקיון וסדר. כמו שולחן עבודה שמשתדלים להשאיר פנוי מדברים מיותרים, כמו ארון שמסדרים בו את החפצים על פי תדירות השימוש בהם, התדירים בקידמת הארון, הנדירים- מאחורה.
תמונה מתקופת ששת הימים, מהאתר 'טיול בעיר'
סל כמו שהיה לסבתי, שבו סחבה את קופסאות השימורים.
גם המטפחת דומה.
והנעלים.
כשאנו מתמודדים עם ידע חדש, עם בעיה שצריך לפתור, אנו אוספים את הנתונים הדרושים. אנחנו רק בתחילת הדרך, עוד לא בטוחים מה רלוונטי ומה לא. אנחנו משהים את ההחלטה,
עדיין לא 'זורקים' את מה שלא רלוונטי, כי אולי נצטרך אותו בהמשך, אולי הוא יהיה רלוונטי. לזרוק מהר מידי זו אימפולסיביות.
אפשר ללמוד מסבתא שלי, שאפסנה במקלט במלחמת ששת הימים קופסאות שימורים, כפי שהתבקשו, והן נשארו שם עד מלחמת יום כיפור.
היא לא היתה אימפולסיבית.
הצורך לשמור את הנתונים ליתר ביטחון מקשה על תהליך ההבחנה בין הנתונים הרלוונטים ללא רלוונטים. זה דורש דירוג, יצירת סדר עדיפויות. לפעמים דווקא אנשים עם שדה שכלי רחב מתעצלים לבצע את המיון והדירוג הזה, ומשאירים את כל הנתונים בחזית. כמו אנשים שיש להם מזוודה גדולה, הם פחות מתאמצים על סידור וארגון החפצים במזוודה, לא מנפים כלום. זורקים הכל פנימה.
כדי לברור את הנתונים הרלוונטים צריך לנתח את המשימה, ולשער לאילו נתונים נצטרך. ניתוח והשערה הם חלק מפונקציות קוגניטיביות נוספות…
אין קו מנחה בבחירת הנתונים הרלוונטים. זה תלוי משימה. בחידה בלשית כל הנתונים רלוונטים. בקריאת מסמך מהבנק צבע החולצה של הפקידה לא רלוונטי. ביצירת אמנות מחפשים רלוונטיות בכל פרט. כשאני מפנימה את מיקום הבית שביקרתי בו, כדי לדעת לחזור אליו שוב, המכוניות והאנשים שבסביבה לא רלוונטים. צריך להגדיר את המשימה כדי לדעת לאיזו רמת דיוק להתכוונן. צורך בדיוק. עוד פונקציה קוגניטבית…